אוק

13

 

עד חצי המלכות

באחת הצלילות בחודש שעבר, כשצללנו בחוף
המגדלור יחד עם שלומי ומקס, הייתה לנו פגישה מעניינת.

בתום האימון, אהרון ואני קיפלנו את מערך
הצלילה (הרמנו את החבל והמשקולת) והתחלנו לנוע לכיוון החוף בזמן ששלומי ומקס קיפלו
את שלהם והיו מוכנים לשחות בעקבותנו. אהרון רצה לדחוף את המערך, כי כך יכול היה גם
להשען עליו – הרי הוא מציף, ואני שחיתי בנפרד אבל לפניו. הים התחיל לעלות קצת
ורציתי להגיע כבר לחוף, כי זה קצת קשה לתמרן עם המונופין בתנאי ים כאלה. הושטתי את
הידיים קדימה לתנוחה הקלאסית והייתי מוכנה לתת ספרינט, כשפתאום ממש אל מול עיני
עברה ברקודה (קצת באטרף), שהסתכלה לי "לתוך הלבן של העיניים" והמשיכה. רציתי
להסתובב אל אהרון ולשאול אותו אם הוא ראה את זה, אבל הוא היה כמה מטרים מאחורי –
תיארתי לעצמי שלא.

הורדתי את הראש חזרה, ולפני שהספקתי לעשות
תנועה אחת עם הסנפיר ראיתי כתם כהה מאוד בצורה אופיינית לכריש.
כאן אני חייבת לציין, שאני משקפופרית, ובאותו הבוקר הייתי בלי עדשות המגע. לרגע
שמחתי שסוף סוף אראה כריש, אבל אחרי שלוש שניות של התבוננות הבנתי שזה לא משהו קטן
וקרוב, אלה משהו ענק וקצת יותר רחוק. כריש לוויתן!!!

הייתי כל כך נרגשת, צעקתי לאהרון שאני יורדת
לצלם אותו, לחצתי על הכפתור וצללתי.התקרבתי אליו למרחק של 2-3 מטרים, והוא המשיך
בשלו, כאילו כלום. החלטתי שלא אגע בו, ולא אפריע לו בדרכו, כמו שכבר ראיתי לפני על
ידי מדריכי צלילת המיכלים שרוכבים לו על הזנב. הוא היה באומק של כ-15 מטרים, ומהר
מאוד הרגשתי שאני קצרה באויר, במיוחד אחרי שחיה ארוכה, בלי התנשמות סבירה, בנוסף להתרגשות מהפגישה. אז
לחצי על המצלמה כדי לסיים את צילום הוידאו, והתחלתי לעלות. אבל כשלחצתי על הכפתור,
הבנתי שאין וידאו וזו התמונה היחידה שצילמתי. חצי כריש לוויתן. 🙂

ספט

28

פגשתי את מקס ושלומי בפעם הראשונה כשהם היו בבריכה של מועדון הצלילה "מנטה" (מקס השגיח על שלומי בעצירת נשימה סטאטית), ואני הייתי בדרך לפגישה בה נידון נושא הבטיחות של הצלילה של אלון, 100 מטרים במשקל משתנה.  החלפתי איתם כמה מילים, והם הביעו רצון לעשות כמה אימונים יחד איתי, לפני הנסיעה לתחרות הבינלאומית ביוון.

החלטנו שנתמקד בעיקר בטקטיקה, בפסיכולוגיה ובהכנה שלפני הצלילה. גם שלומי וגם מקס, צוללים מתחילים. למקס היו בעיות בהשוואת לחצים שהיה צריך לפתור לפני שיגיע ל-50 מטרים, וגם נושא הסגנון בשחיית מונופין, אותו קיבל כמה ימים לפני שנפגשנו. עיקר הבעיה של שלומי הייתה תזמון הצעדים; מתי להכנס לגלישה, האם להגיע לנקודת ×”"אל-האטה" ולגלוש מ-35 מטרים ומטה או לספור 16 תנועות (8 חזקות ו-8 חלשות) ולהתחיל להמעיט בתנועות עד לגלישה מוחלטת ללא מאמץ. חלק מהקשיים היו קשורים במהירות וזמן הצלילה הכללי, והיחס בין ההעמקה לעליה אל פני המים, וחלק מזה ×”×™×” מושפע מקשיחות הסנפיר. היכולת להרפות ולהרגע בגלישה עצמה – ×”×™×” הנושא העיקרי.

תהליך החימום לפני הצלילה, קשור ל Continued…